<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן קי"ג</h1>
<h2>דף מ:</h2>
כדאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. הילכך כששיחררו רבו הראשון הפקיעו מידי שיעבוד רבו שני. ופי' דרבא הכי איתה הקדש כגון שהקדיש מטלטלין ובהמה ועבדים וכל דבר לבד מקרקעות דקדושת גופי חיילא עלייהו כי ההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא דקנייה מיתנא ומייתי עלה דרבא ביבמות בפרק אלמנה וכי ההיא דהחולץ וכי ההיא דקונמות בשילהי נדרים ובפר' אע"פ וכי ההיא דהחובל. דכולוהו לאו קדשי מזבח. אליבא דר' יוחנן בן נורי אבל לר' עקיבא ותנא קמא לא חשיב כי (כ)קדושת הגוף. ולא מפקע שעבוד. ומה שפי' בקונטרס בקדשי מזבח מיירי (ו)ליתה ואיתא עלה כמה פירכי. דקשיא לר' מה נשתנו קדשי מזבח משאר קדושות אבל ר' נתן טעם בכולן. י"צ"ח"ק. אלא בכולהו מילי איתה לרבא לבד מקרקעי וטעמא משום איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכל מטלטלין ברשות המקדיש איתנהו. והשתא ליכא למיפרך מכר נמי מפקיע מידי שיעבוד כדאמרי' בהמניח את הכד ובחזקת הבתים אמר רבא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. (ועוד דבהקדש אשמעינן רבא) דלאו בשור בלבד אמר רבא ההיא הילכת' עשה עבדו אפותיקי מכרו בעל חוב חוזר וגובה ממנו. ועוד דבהקדש אשמעי' רבא ומפקיעו קדש מדאוריתא. ולא לאפוקי מכר דלא. וטעמא כדמפרש. אבל במקרקעי אין הקדש מפקיע אפי' בלא אפותיקי אלא אפי' בשיעבוד גרידא אין הקדש מפקיע כדאמרינן בערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. וטעמ' משום שלא יאמרו (אין) הקדש יוצא בלא פדיון. משום דמקרקעי כמאן דגביא למלוה דמיא. דלא דמיא (דביתו) [לביתו] דמקדיש כדאמרי' בהמקבל יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומ' אביכם השביח על היתומים להביא ראיה דבמקום שהחוב ידוע שהוא מחוייב למלוה ארעא כמאן דגביא דמיא. והכי אמרי' גבי מקדיש מסותא בשנים אוחזין מקרקעי דכי יכול להוציא בדיינין אע"ג דלא אפקיה ברשותא דמרא קיימא וכן גבי שעבוד מלוה נהי דלא מצי מקדיש מלוה לוה נמי לא מצי מקדיש דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלי' דשניהם אין יכולים להקדיש. והכי פי' דכת' בספרים לא מיתוקמא קדושת דמים משום קשיא דמוסיף עוד דינר. והא קדושת דמים משום קשיא דמוסיף עוד דינר. והא קדושת דמים דהאי פי' דכת' בספרים קדושת קרקעות דלעולם תורת דמים עליה. אבל בקדושת (הגוף) דמים מפקיע כגון מטלטלין ושיש מהן ראויין למזבח ויש מהן שראויין לשקע בביניין. והוא הדין לשאר מטלטלין. ואפי' עבדי כדפרישית אבל רבותינו טעו בדבר שפירשו קדושת הגוף כגון בהמה למזבח. ועשו אותה כהלכתא בלא טעמא. וכן קונמו' קאמרת בנדרים ובאע"פ פירשו דאומר קונם מהקדש. וליתה אלא הכי פירושא קונמות קאמר' כקדושת הגוף דמיין ואיקדשו ידים לעושיהן כדמוכח בפרק האומר בקידושין דאמרי' הא איתמר עלה אמר רב הונא בריה דרב באומ' יקדשו כו' דאם כן לא דיחויא היא אלא דסמכא הוא. ואמאי [ד]פריך לעיל מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש. ופריק ר' אילא ואמוראי פירוקי טובא. ופריך עלייהו רב אשי ופריק אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דכקדושת הגוף דמו. ומשום הכי קדישי מעשה ידיה דידיה (אגירי) אגידי בה. ובדין הוא דמהשתא קדישי אלא אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. והשתא לא תיקשי ההיא פירכא דמי איכא מידי דמהשתא [לא] קדיש ולקמיה (לא) קדיש כדמסיק אלא משום דאלמוה. הכי נמי אמרי' משום דאלמוה בפרק החובל אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. קצרו של דבר [הקדש] דכל מטלטלין מפקיע מידי שיעבוד ואפי' עבדים. דכי יקדיש את ביתו כת'. אבל מקרקעי לא מפקע דברשותא דמלוה קיימי כמו ברשותא דלוה. חמץ מפקיע מידי שיעבוד גוי היכא דלא הירהנו ישראל בביתו של גוי. דדמי להקדש וחל עליו איסור חמץ דברשותא דגוי קאי. שיחרור מפקיע מידי שיעבוד. אע"ג דשוויה אפותיקי מידי דהוה אהקדש דמטלטלין ואקונמות ואאיצטלא דמיתנא והוי ברשותא דבעלים הראשונים. וכולהו חד טעמא הוא. ומשום הכי לית ליה למיתני מכר שור דמפקיע בהדייהו דטעמא משום דלית ליה קלא ופסידא דלקוחות והני מדאוריתא.
